Uncharted 2: Among Thieves - ביקורת
נכתב ע"י guyho בתאריך 02 בספטמבר 2012
Uncharted 2: Among Thieves מפתחת: Naughty Dog מפיצה: Sony CE תאריך יציאה: 13/10/2009 ז'אנר: פעולה-הרפתקאות פלטפורמות: PS3
בעולם ישנם אנשים שפשוט לא יכולים להעריך כראוי את מעשה ידיהם אלא אם כן הוא קרוב לשלמות. יש כאלו המגדירים את התכונה הזו כפרפקציוניזם
עצמי ותו לא, אך אני חושב שמדובר במשהו מעט יותר מורכב. אלו השואפים לשלמות, מבטיחים ליצור את התוצאה הטובה ביותר, גם אם ניסיונות קודמים הוגדרו
כמוצלחים.
הם פשוט לא יכולים להסתפק בתוצר שלא עונה על ציפיותיהם או לחילופין על פידבקים שוליים מאוד, ובבסיס, הם מנסים לרצות
את כולם, אפילו אם זה אומר שיש צורך להתייחס לפרטים הקטנים ביותר. בעיני, אנשי חברת Naughty Dog הוכיחו את עצמם כאנשים כאלו, ו-Uncharted 2: Among
Thieves, מציג את זה בצורה הטובה ביותר.
אנצ'רטד הראשון היה משחק מהנה במיוחד, וללא ספק היווה אבן דרך משמעותית בספריית המשחקים
של קונסולת ה-PlayStation 3. לצערי, היו בו מספר בעיות שמנעו ממנו להיות משחק מבריק מאין כמוהו, אך בכל זאת, היה בו איזשהו קסם שאני לא מוצא בכל משחק שני.
הוא השאיר טעם של עוד, וללא ספק הראה פוטנציאל כמעט בלתי מוגבל.
ב-2009 קיבלנו את משחק ההמשך, שהתיימר לא רק לפתור את הבעיות של
המשחק הראשון, אלא גם להציג סוג אחר של חוויה, הדומה יותר לסרט קולנוע מאשר לזו משחק ממוצע, ואני חייב להגיד שאם כל סרט היה מגיע לרמת הליטוש של אנצ'רטד
2, לביים סרט גרוע יהיה משימה בלתי אפשרית (אתם מוזמנים לצחוק על ההומור האיום שלי).
לאחר כשנתיים מאז אירועי המשחק הראשון,
מוצא את עצמו ניית'ן דרייק חבול ופצוע בהריסות של רכבת משא על צלע הר מושלג. אחרי שבקושי מצליח לברוח, דרייק מתמוטט על הקרקע ואנו מקבלים מבט במשך כשני
שלישים מהמשחק על האירועים שקרו לו בארבעת החודשים האחרונים. מסתבר כי דרייק תכנן יחד עם שני חבריו, הארי פלין (Harry Flynn) וקלואי פרייזר (Chloe Frazer)
לגנוב מנורת שמן ממוזיאון עתיקות בטורקיה, בתקווה למצוא מפה שתוביל אותם לשלל האבוד של מרקו פולו ממסעותיו באסיה.
כאשר הם
מגיעים לשם, השלושה מגלים כי האוצר עליו דיבר מרקו פולו הוא אבן ספיר ענקית הנקראת "אבן הצ'ינטמני" (The Cintamani (Stone הממוקמת בעיר העתיקה שמבאלה
(Shambahla). זמן קצר לאחר התגלית הזו, פלין בורח מהמוזיאון ללא דרייק, מפעיל את האזעקה וגורם לו לשבת שלושה חודשים בכלא הטורקי, עד שסאלי (חברו הטוב ביותר
והדבר הכי קרוב לאבא שיש לדרייק) וקלואי משחררים אותו בערבות.
מתברר שדרייק לא הפסיד הרבה, היות ופלין והמעסיק שלו, צייד האוצרות והספק טרוריסט הרוסי
זוראן לאזארוביץ' ('Zoran Lazaravic), בילו את שלושת החודשים האחרונים בבורנאו, וחיפשו אינדיקציה למיקום האוצר, ללא הצלחה כמובן. דרייק, סאלי וקלואי
לעומתם, מגיעים להריסות בחלק הגבוה ביותר באזור, ומוצאים בד ובתוכו פגיון שהוא "כרטיס הכניסה לשאמבלה"- יעדם הבא של גיבורינו. כך, מוצא את עצמו דרייק
מתחרה בשנית עם פסיכופת כריזמטי להחריד.
אתם וודאי תוהים מדוע הקדשתי כל כך הרבה מלל רק כדי "לתמצת" העלילה של המשחק, ובכן,
התשובה לזה היא פשוטה ביותר: היא ללא ספק מהטובות ביותר שראיתי במשחק וידאו. להגיד שהעלילה פחות ממדהימה תהיה העלבה. היא סוחפת, מרגשת, אפית, עמוסת סצנות
אקשן מרהיבות ונוסף על כל זה היא כתובה בצורה יוצאת מן הכלל.
כמו כן, ניתן לראות מההתחלה שהושקעו שעות מחשבה רבות רק בשביל
ליצור את האווירה המותחת והמסקרנת, שניתן לחוש בה מהשנייה הראשונה (תרתי משמע), כשדרייק מטפס במעלה קרונות הרכבת המתפרקים לאיטם. אם זה לא הספיק, מספר
תפניות עלילתיות תמיד שומרות על הסיפור מרתק, ולא מותירות את השחקן משועמם ממנו ולו לרגע אחד.
כל דמות קיבלה את הטיפול הראוי לה
מבחינת אישיות, ואף לא אחת מהן מרגישה שטחית או לא מעניינת בשום נקודה במשחק. מה שהכי יפה זה לראות כיצד נאוטי דוג בנו לכל דמות אינטראקציה מסוג שונה עם
דרייק, מה שללא ספק מציג צד יותר אנושי של הדמויות ותורם לריאליסטיות של המשחק. למען האמת, דברים כאלו נבנים לא רק בדיאלוג הבסיסי בין הדמויות, למשל באחד
העמודים של היומן של דרייק, ניתן לראות ארבע תמונת של סאלי תחת הכותרת "The faces of Victor Sullivan", בהם דרייק מתאר קלישאות המזוהות עם
סאלי.
אבל כמובן אם גראפיקה לא עושה משחק למה שעלילה תעשה? למרות שאנצ'רטד הראשון הוא משחק טוב מאוד, אני לא יכול להתעלם מבעיה
פאטאלית אחת שהפריעה לי באופן קיצוני: המשחקיות, למרות היותה מהנה ומיוחדת, הראתה לנו את ההגדרה הטובה ביותר לחוסר איזון. קרבות הירי, הפלטפורמינג והפאזלים
חולקו באופן שלטעמי לא מיצה את הפוטנציאל של הסדרה, ואם יורשה לי לומר, קרבות הירי היו משעממים ולא הוגנים לרוב והפלטפורמינג היה