אני לא אשקר, כשמטרויד פריים הוכרז לראשונה הייתי הספקן מכולם. המעבר לתלת ממד בגוף ראשון היה הסיכון הרציני ביותר שחברה אי פעם לקחה עם מותג אהוב בזמנו. למרבה הפלא, לא רק שהמשחק התעלה על הציפיות, עד היום הוא נחשב לאחד מגולות הכותרת של העשור האחרון. רטרו מאז עזבו את הסדרה למען דונקי קונג וקיבלנו חברה חדשה מהמקום הכי פחות צפוי: Team Ninja, היוצרים של משחקים כמו Dead or Alive ו-Ninja Gaiden. האם מדובר בשיתוף פעולה שנוי במחלוקת או שמה הצלחה ממשמשת ובאה?

דבר אחד כן שנוי במחלוקת לגבי הרבה אנשים וזהו הדגש על הנרטיב במשחק. משחקי מטרויד, או משחקי נינטנדו באופן כללי, לא מתעמקים יותר מדי על פיתוח דמויות או עלילה מושקעת במיוחד, דבר שמתאים לרוח הקלאסית של אותן סדרות. למרבה הפלא למשחק יש עלילה הגיונית שלא קשורה בהצלה של נסיכה (תודה לאל) והדיאלוג משוחק במקום להופיע על המסך בטקסט בלבד. אם כבר חיברתם אחד לאחד אתם מהר מאוד תגלו את האמת: סאמוס אראן מסוגלת לדבר. אני אתן לכם 5 שניות לספוג את המידע הזה...

המשחק מתרחש לאחר סיומו של Super Metroid כשסאמוס נזכרת באירועים האחרונים של תינוק המטרויד שהגנה עליו לקראת סוף המשחק. לאחר שהצליחה להתעשת מהמאורעות הללו, סאמוס מקבלת הודעת מצוקה מתחנת חלל נטושה ושם היא פוגשת לאחר זמן מה את עמיתיה לשעבר בפדרציה הגלקטית, בניצוחו של מפקדה לשעבר, אדם מלקוביץ'. סאמוס, בתור ציידת ראשים עצמאית, מסכימה לפעול תחת הוראותיו של הממונה עליה כדי לנסות לפענח את התעלומה מאחורי תחנת החלל הנטושה.

העלילה אכן נשמעת אמנם מעט נדושה שנלקחה מסרט מדע בדיוני סוג ג' אבל למען האמת לקראת הסוף ההתפתחויות מספקות והסצינות עצמן, למרות אורכן, משיגות את המטרה. הרבה אנשים מתלוננים שבגלל יכולתה של סאמוס לדבר, דמותה נהרסה כשהיא מדברת אך ורק במונולוגים שנשמעים כאילו היא ילדה מפונקת בת 12 שמאוהבת בתיכוניסט. זו בעיה מאוד רצינית בתחילת המשחק, אבל כשמסתכלים על המשחק באופן כללי, העלילה לפחות שמישה, במובן שיש התחלה, אמצע וסוף. הבעיה היא לא העלילה עצמה, אבל לזה אגיע בהמשך.

האנשים ב-Team Ninja החליטו להחזיר את הסדרה לשורשיה, כך שגיבורתינו, סאמוס, חוזרת לימי ה-Side Scroll העליזים של שנות ה-90. ניתן לזוז באופן חופשי בתלת ממד, אבל ההרגשה די זהה למשחקים הקודמים. סיבה אחת לזה היא הדרך בו שולטים במשחק, כאשר מחזיקים את ה-WiiMote על צידו  בכדי לתת את התחושה שמשחקים במשחק נינטנדו ישן, בדומה ל-Super Paper Mario או New Super Mario Bros.

כמובן שמשחק מטרויד לא יהיה מושלם בלי הנשק הנאמן של סאמוס, תותח הזרוע (זה נשמע כל כך מטופש בעברית) שבאמצעותו סאמוס יכולה להיפטר מהאויבים שבסביבה. המוני אנשים התלוננו שאחת מהבעיות המרכזיות של המשחק היא העובדה שהמשחק מתכווננן באופן אוטומטי לאויב הקרוב ביותר, דבר שמקל על המשחק. עובדה זו היא נכונה, אבל הנה הטענה שלי: מכיוון שהמשחק תלת ממדי, סאמוס זזה ב-360 מעלות ולא רק קדימה או אחורה. מכיוון שהאויבים זזים ללא הפסקה קשה לכוון כמו שצריך כשהם מקפצים ממקום למקום וגם כאשר השחקן נדרש לזוז במהירות רבה, לכן, אני מעריך את העובדה שיש כיוון אוטומטי. ואגב, אנשים שוכחים שזה היה נוכח גם בMetroid Prime ואני לא זוכר תלונות אז.

למרות שהמשחק לא מתאגר באופן מיוחד, האויבים לא יתמוססו בקלילות. קרבות נגד אויבים רבים במשחק, בעיקר הגדולים יותר, יכולים לקחת כמה דקות טובות מכיוון שאי אפשר לנצחם אך ורק בלחיצה על כפתור 1 שוב ושוב בכדי לירות. כאן נכנס האלמנט הייחודי של המשחק ש-Team Ninja מודעת לפיו: קרבות. בדומה לסדרת Ninja Gaiden של החברה הנ"ל, סאמוס יכולה להתחמק בקלות מאויב שועט כשמחזיקים את כפתור 1 בשילוב עם כיוון מסוים. זה נשמע פשוט, אבל לקראת סוף המשחק התזמון חייב להיות מדויק ולעיתים האויבים יכולים לצפות לאן השחקן יכול להתחמק.

בנוסף לכך, לסאמוס יש תרגילים בשרוול שלא נראו במשחקים הקודמים, כמו למשל העובדה שהיא מסוגלת לנתר על אויבים מסוימים ולטעון ירייה בכדי לפוצץ מטווח אפס. בנוסף לכך כשאויב נראה מותש מהקרב, סאמוס יכולה פשוט לגשת אליו ולבצע מהלך סיום כואב במיוחד. ההשוואה ל-Ninja Gaiden מתבקשת, אך למען האמת, עד כמה שאותן תוספות נראות נחמדות על הנייר, לא ניתן לבצעם כל הזמן, מה שמבחינה קוסמטית יכול להרהיב לרגע, אך מבחינת המשחק עצמו השינוי מזערי לחלוטין.