2010 היא שנה לא רעה בכלל. יוצאים כל כך הרבה משחקים טובים שאי אפשר לפנות זמן להכל. זה למה אני מאושר מאוד לכתוב את הביקורת ל-God of War 3, משחק האקשן המבטיח של השנ... רגע? מה זה? זה לא God of War? אז מה זה? Dante's Inferno? ובכן לפי הפסקה הזאת קל מאוד להבין שמדובר בהעתקה מוחלטת, אבל אני מקדים את עצמי.

Dante's Inferno הוא משחק שמבוסס על אחד מהשירים של ה-Divine Comedy. למרות השם של המשחק, אין שום קשר לזה בכלל. העלילה היא פשוטה ונדושה שבה דנטה, הדמות הראשית, הוא חייל שנלחם במסעות הצלב ובגלל שהוא... "התעסק" עם אישה אחרת, אהובתו ביאטריס נלקחה לגהנום ועליו להצילה. הדבר היחיד שדנטה לא העתיק מ-God of War זה המיתולוגיה העמוקה והעלילה האפית, ובמקום זה קיבלנו משהו ששווה ערך ל-Super Mario Bros.

אני הולך להזהיר שהמילים "God of War" יחזרו על עצמם הרבה בביקורת הזאת, אבל כשמשחקים ב-Dante אי אפשר שלא לחשוב כך. לדנטה יש חרמש שנשלט בצורה זהה לחרבות של Kratos מ-God of War ואפילו עם יכולת הארכה כדי שיוכל לתפוס אויבים מרחוק. בנוסף לכך דנטה יכול לירות עם הצלב הקדוש שלו על אויבים מעופפים. למרות זאת, להילחם באויבים יכול להיות מהנה מכיוון שזו מערכת קרב שנוסתה עשרות פעמים והיא עובדת. בשילוב עם החרמש והצלב, ניתן לשלב מספר רב של התקפות שהופכות את האקשן לכיף, לפחות למשך השעתיים הראשונות.

יש גימיק אחד ב-Dante שלא נוכח ב-God of War וזה השיפוט. במהלך המשחק ישנם אויבים שניתן להקריב או לטהר. השיפוט הוא הדרך של Dante להכניס את הדילמה אם להיות טוב או רע, אבל בניגוד למשחקים אחרים שמשתמשים בזה באופן שלא ניתן להבחין, Dante מרגיש מאולץ וזה לא משפיע על העלילה בשום אופן, רק על ההתקפות והשידרוגים השונים שמקבלים. תהליך הטיהור, במיוחד, נהיה מייגע כשצריכים ללחוץ על רצף כפתורים כדי להשיג את מספר הנשמות הרב ביותר.

כשמקריבים או מטהרים נשמה, מקבלים נקודות קדושות או לא קדושות. עם הנקודות הקדושות אפשר לקנות שדרוגים בצד האור שבעיקר מתרכז בהתקפות הצלב בעוד שעם הנקודות הלא קדושות ניתן לקנות שדרוגים בצד האפל בעיקר, שמתרכז בהתקפות החרמש. למרות שהמשחק נותן לשחקן אשליה שכדאי לשדרג צד אחד בלבד, ישנם קטעים רבים בעיקר בסוף המשחק שמחייבים את השחקן להשתמש גם בכוחות האור וגם באופל. מכיוון שהמשחק לא מדגיש זאת מראש, הוא הופך למאתגר מהסיבות הלא נכונות, מה שעלול ליצור רגעים של תסכול ומוות לא מתוכננים.

המשחק עצמו מחולק לתשעה חלקים שכל אחד מסמל חלק אחר של הגהנום. מה שמאכזב בעיקר ב-Dante זה כיצד החלקים הראשונים שלו מרשימים בהשוואה לשאר המשחק. מעגל החמדה (Greed) הוא המרשים מכולם בזכות שלל היצורים והנופים המעוותים שבו, אבל שום דבר בהמשך המשחק לא משתווה לו. כל שאר המשחק מרגיש כמו - המשחק שציינתי עשרות פעמים למעלה. נלחמים באויבים, פותרים מספר חידות פשוטות (מלבד אחת מעצבנת) ומתנדנדים מקצה של צוק למשנהו.